הצצה ליום בחיי נכה

בוקר טוב, צריך ללכת לעבודה בתל אביב, עוד יום שגרתי מתחיל לו.

אחרי שעברנו את מסוכת הלילה (ראו פוסט של סיוטי לילה) והצלחנו לקום מהמיטה בבוקר,

נכנסים לאוטו, זה כבר דבר קשה כי יש לי כוס קפה ביד ותיק על הגב וכמובן לא לשכוח שיד ימין תמיד שם בשביל הקאב..

מגיעה לאוטו, הקפה על הגג, הקאב נכנס מאחור, צעד וחצי בלי הקאב ואני מפילה את עצמי לתוך האוטו, אוף שכחתי את הקפה למעלה, יוצאת מהאוטו בקושי, לוקחת הקפה בזהירות, שמה על לוח המכוונים ושוב מפילה את עצמי אל המושב, מתפללת שכוס הקפה לא תיפול.

״לא לשכח לשים את הקפה במקום, לא לשכו לשים את הקפה במקום״, זו מנטרה שאני חייבת להגיד אחרת אני אסע וכוס הקפה תהיה עלי.

נוסעת לתחנת הרכבת, מתפללת שתהיה חניה קרובה.

כמובן שאין, חונה על המדרכה.

יוצאת מהאוטו ויורדת בקושי את המדרכה עם התיק על הגב, מכינה מראש בידי כבר את הרב קו.

לא שמה את התיק על שתי הכתפיים כי תכף צריך להוריד אותו לבדיקה ואני אסתבך עם יד ימין שמחזיקה את הקאב

מגיע לכניסה, מורידה את התיק לבדיקה.

עוברת את מחסום הרכבת בזריזות כדי שלא ייסגר עלי.

עומדת ומחכה לרכבת, אני כבר יודעת איפה הכי כדאי, איפה שיהיה הכי נוח לרדת בתל אביב - הכי קרוב למעליות.

כדי לעלות לרכבת צריכים להתקיים כמה תנאים, צריכה ידית אחיזה עדיף לשני הידיים וצריך להיות מקום, שלא יהיה עמוס באנשים אחרת ירמסו אותי ואני עלולה ליפול.

עברנו את המסוכה הזו ועליתי לרכבת, עכשיו איפה יושבים לעזעעל, אני יכולה ללכת לנכים אבל כמעט תמיד תפוס שם ושאני אבקש? לא יודעת... לפעמים מרחמים עלי ונותנים לי לשבת, זה תמיד מצחיק אותי, אנשים אוהבים להעיר לאנשים אחרים וכך הם מרגישים טוב עם עצמם: ״הי חייל תן לגברת לשבת...״  זה מצחיק...

כשאני מתקרבת לאזור הנכים, הרבה ישפילו מבט כאילו לא שמו לב שאני שם, לא רוצים להתמודד עם העניין ולא רוצים לוותר על המקום, אפשר להבין, זה כמו שישאלו בכיתה מי רוצה להתנדב לוועד הורים, אנשים ישפילו מבט כי מי רוצה לוותר על נוחות?

לרדת מהרכבת יותר מסוכן מהעליה, צריך ריכוז רב.

עברתי עוד מסוכה.

עוברים את גשר עזריאלי, מקווים שהמעליות עובדות, אם לא עובדות מקווים שהמדרגות הנעות עובדות, אם לא עובדות, יורדים במדרגות הרגילות, באסה.

מחכים לאוטובוס, שוב העליה ממש קשה, יד אחת קאב, יד שניה רב קו, על הכתפיים תיק, מוותרת על אוטובוסים עמוסים במיוחד, הגיע אוטובוס יחסית ריק, עולה מאחור ותופסת חזק חזק. לשבת באוטובוס זה מיותר, הנסיעה קצרה ופעולת הישיבה ולאחרי עמידה רק מסוכנים עבורי.

תמיד יציקו לי באוטובוס וזה באמת הכי מעיק: ״בואי שבי, יש לך מקום, הנה פיניתי, למה את עומדת?״ כי נוח לי ככה!!!

יורדת מהאוטובוס והולכת 10 דקות למשרד. ועכשיו מתחילה את היום שלי.

בערב, בחושך, עושה הכל אבל הפוך.

עכשיו נסו לדמיין את כל זה בגשם או בהריון, או גם וגם

#lifelessons #growing #plants